ביאור שטיינזלץ על מעילה י״ז

1 אמר ליה לו רבא: כי קא מקיש רחמנא כאשר משוה הכתוב בהמה טמאה ובהמה טהורה לשרצים הרי זה רק לענין איסור "בל תשקצו את נפשותיכם" ראה ויקרא כ, כה, ללמדנו שחייב האוכל את אלה גם משום האיסור הכללי "בל תשקצו", אבל לענין ההבחנה בשיעורין בין הבהמה המובדלת לבין זו שאינה מובדלת — לא הוקשו הבהמות לשרצים.

2 א משנה דם השרץ משמונת השרצים המטמאים במותם והבשר שלו מצטרפין זה עם זה לשיעור טומאה, שהוא בכעדשה. כלל אמר ר' יהושע: כל שטומאתו דרגת הטומאה וכן דין הטומאה, טומאת ערב או שבעה ושיעורו לטמא שוין זה לזה וכגון שני חצאי זיתים הבאים משני מתים, או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה הבאים משני שרצים — מצטרפין זה לזה.

3 טומאתו ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה שטומאתם שווה, שבשניהם יש טומאת ערב, ואולם אין שיעורם שווה, ששיעור הנבילה לטמא — בכזית, ושיעור השרץ לטמא — בכעדשה, או ששיעורו שווה ולא טומאתו, וכגון מת ונבילה, ששניהם מטמאים בכזית, ואולם לנבילה — טומאת ערב, ולמת — טומאת שבעה. וכל שכן כאשר הם אינם שווים לא בטומאתו ולא ראה גרסות בשיעורו — אין הם מצטרפין זה לזה לטמא.

4 ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם השרץ מצטרף לבשרו, ובהסבר הדברים אמר רב חנין, אמר רב זעירא: ובלבד שיהא הדם

5 בו וכן ראה גרסות ועיונים, בשרץ עצמו, ולא שפרש ממנו. אמר ר' יוסי בר ר' חנינא בקושיה: והרי שנינו בברייתא על הכתוב בפרשת המאכלים האסורים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" ויקרא יא, לא, ולשון הריבוי "הטמאים" מלמד שהן מצטרפין לטמא, ואפילו בשר שרץ זה ובשר שרץ אחר, ואפילו בשר שרץ ודם השרץ. בין שהם באים משם אחד, ממין אחד של שרץ, ובין שהם באים משני שמות, כגון העכבר והחולד. הרי איפוא שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר שרץ אחר, ואין צריך שיהיה הדם בשרץ עצמו!

6 אמר רב יוסף בתירוץ קושיה זו: לא קשיא אין זה קשה, כאן בברייתא מדובר שהדבר הנטמא נגע בכולו, בחצי שיעור דם הבא משרץ שלם אחד וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ שלם אחר, שכיון שהם באים מדבר חשוב הריהם מצטרפים לכדי שיעור אחד. ואילו כאן בדברי רב זעירא מדובר שנגע רק במקצתו, כלומר, בחצי שיעור דם הבא משרץ אחד שאינו שלם וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ אחר שאינו שלם, ובאופן זה — אין הדם מצטרף לבשר השרץ.

7 ומסבירים את ההבחנה הזו, ומנא תימרא ומנין אתה אומר, לומד הבחנה זו בין הנוגע כולו למקצתו? מדתניא ממה ששנויה ברייתא: נשפך דם המת בשיעור המטמא, שהוא כרביעית הלוג על הרצפה של הבית, והיה מקומה קטפרס מדרון, שהדם נוזל בו, אם איהל האהיל אדם על מקצתו — הריהו טהור, שכן אין הדם הנוזל בקטפרס נחשב כיחידה אחת, ונמצא שלא האהיל על כל רביעית הדם המת. איהל על כולו, על כל רביעית הדם — הריהו טמא.

8 ויש לשאול: מאי מה פירוש "איהל על מקצתו"? אילימא אם תאמר שהכוונה היא שהאהיל על מקצת מרביעית דם, כלומר, שלא נשפכה על הרצפה רביעית דם אלא פחות מכך, ו"איהל על כולו" הכוונה — שהאהיל על רביעית שלימה — והא והלא אי אפשר לומר כך, שהרי אמר ר' חנינא, אמר רבי: רביעית דם שהגיס בחש בה אדם בכלי, באופן שלא נטמא בכך בטומאת מגע — טהורה, אין כאן טומאת אהל, אף שבקדירה שהגיס בה היתה רביעית דם ובודאי האהיל על כולה.

9 אלא לאו האם לא שמע מינה תלמד מכאן שההבחנה בין "כולו" ל"מקצתו" אינה בין רביעית שלימה לחלק מרביעית, אלא בין הבאה משרץ או מת שלם לבאה מחלק ממנו. ואף כדי להסביר את ההבדל בין דברי ר' זעירא לברייתא, יש לחלק ולומר כדברי ר' יוסף כי כאן בברייתא מדובר באופן שנגע בכולו, כלומר, בבאים משרץ שלם, ואילו כאן בדברי ר' זעירא מדובר באופן שנגע רק במקצתו, כלומר, בבאים משרץ שאינו שלם. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

10 ג מסופר, שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי בהיותו בעיר רומי: מנין לדם שרצים שהוא טמא? אמר לו: שכן אמר קרא המקרא בענין איסור אכילת השרצים "וזה לכם הטמא" ויקרא יא, כט, ולמדים זאת מיתור הכתוב, שהרי כבר נאמר בדומה "אלה הטמאים לכם" שם פסוק לא.

11 אמרו לו תלמידיו של ר' מתיא בן חרש לרבם בהתפעלות: כמה חכים ליה החכים לו בן יוחאי שדרש דרשה זו. אמר להם: אין זו דרשתו של ר' שמעון בן יוחאי, אלא הרי זה תלמוד ערוך לימוד ברור ומסודר בפיו של ר' אלעזר בר ר' יוסי, וממנו למד ר' שמעון בן יוחאי. ואימתי היה דבר זה? שפעם אחת גזרה המלכות השלטון הרומאי גזרה שלש גזירות על בני ישראל: שלא ישמרו את השבת; ושלא ימולו את בניהם; ושלא תטבולנה בנות ישראל מטומאת נדתן, ובכך יבואו בני ישראל ויבעלו את נשותיהן הנדות.

12 הלך ר' ראובן בן איסטרובלי, ועל מנת שלא יכירו בו שהוא יהודי סיפר הסתפר תספורת המכונה קומי, הרווחת בין הגויים ואין בני ישראל מסתפרים כך, והלך וישב עמהם בשעה שדנו בשלש גזירות אלה. אמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שאויבו יעני יהיה לעני או שיעשיר יהיה לעשיר? אמרו לו: שיעני. אמר להם: אם כן, אף בעניינם של היהודים, מוטב שלא יעשו היהודים מלאכה בשבת, כדי שיענו בכך! אמרו: טבית טוב, יפה אמר אדם זה, ולכן ראוי ליבטל שתבטל גזירה זו, עמדו ובטלוה, והתירו לבני ישראל שלא לעשות מלאכה בשבת.

13 חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, שיכחיש ירזה, יחלש אויבו או יבריא ישמין, יתחזק? אמרו לו: שיכחיש. אמר להם: אם כן, מוטב שימולו היהודים את בניהם לשמונה ימים ויכחישו בכך את גופם. אמרו: טבית טוב, יפה אמר, ובטלוה ובטלו אותה גם את הגזירה הזו.

14 חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שירבה אויבו או שיתמעט? אמרו לו: שיתמעט. אמר להם: אם כן, מוטב שלא יבעלו בני ישראל את נשותיהן בזמן שהן נדות, ויוולדו להם בכך פחות ילדים, ויתמעט מספרם. אמרו: טבית טוב, יפה אמר, ואף גזירה זו בטלוה.

15 לאחר זמן הכירו בו שהוא יהודי, והבינו שטענותיו היו לטובת היהודים, עמדו והחזירום את כל הגזירות האלה למקורן. באותה עת אמרו חכמים: מי מאתנו ילך ויבטל את הגזרות הללו?

16 מוטב שילך לרומי ר' שמעון בן יוחאי, שכן הוא מלומד רגיל בנסים ואחריו ובנספח לו מי מחכמי ישראל ילך? — ר' אלעזר בר ר' יוסי.

17 כששמע זאת ר' יוסי, אביו של ר' אלעזר, אמר להם ר' יוסי: ואילו היה אבא אבי החכם חלפתא קיים חי האם יכולין אתם הייתם לומר לו: תן מסור את בנך להריגה? ואף אתם, כיצד יכולים לבקש ממני שאשלח את בני לשליחות מסוכנת כזו? אמר להם ר' שמעון לחכמים: והרי כמו כן אילו היה יוחאי אבא קיים, האם יכולין אתם הייתם לומר לו: תן בנך להריגה? ובכל זאת, הריני מוכן ללכת לרומי, כן גם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי ילך.

18 אמר להו להם ר' יוסי: אנא אזלין אני אלך, ולא בני, וטעם הדבר שאיני חפץ שבני ילך עם ר' שמעון בן יוחאי, כי בני נער וממהר להשיב ויכול להכעיס את ר' שמעון שכעסן הוא תוס', וחושש אני דלמא עניש ליה שמא יעניש אותו ר' שמעון, שיקפיד עליו, וזה הדבר דקא מסתפינא שמפניו אני מפחד. קביל עליה קיבל עליו ר' שמעון בן יוחאי שלא ליענשיה יגרום לו לר' אלעזר בנו של ר' יוסי שייענש על ידו. ומסופר, כי אפילו הכי כך, למרות זאת, בסופו של דבר ענשיה הענישו ר' שמעון. וכיצד היה הדבר?

19 כשהיו מהלכין בדרך לרומי, נשאלה באחד המקומות שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו מלמל בלחישה ר' אלעזר בר ר' יוסי כדי שלא ישמע ר' שמעון ויכעס שהוא מורה הלכה בפני רבו, ואמר: דבר זה נלמד מהאמור בתורה "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ...", ויקרא יא, כט, ואף שלא רצה ר' אלעזר בר' יוסי שישמע ר' שמעון את דבריו, שמעם ר' שמעון ואמר ליה לו ר' שמעון: אף שמעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, מכל מקום אין לתלמיד חכם להורות הלכה בפני רבו, ולכן אל יחזור הבן ממסעו זה אצל אביו.

20 ובהמשך הסיפור נמסר כי כשקרבו לרומי יצא לקראתו שד הנקרא בן תמליון, ואמר להם: רצונכם שאצטרף אליכם ואבוא עמכם לצורך ביטול הגזירות? כשראה ר' שמעון בן יוחאי כי נזדמן לו שד לצורך הצלת בני ישראל בכה ר' שמעון ואמר: ומה שפחה של בית אבא, הגר המצרית שפחת בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים, כאשר ברחה מפני שרי גבירתה. ואני לא ראוי שיזדמן לי מלאך, ואפילו לא פעם אחת? ואולם אף על פי כן, יבא הנס מכל מקום שיבוא.

21 ומסופר עוד, כי קדים קדם הוא אותו השד, לפני בואם של החכמים לרומי, ועל בברתיה ונכנס בבתו של הקיסר ונשתגעה. כי מטא התם כאשר הגיע ר' שמעון לשם, לארמונו של הקיסר, אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה, נפק אזל וכיון שקראו לו, אכן יצא בן תמליון מגופה של בת הקיסר, והלך, ונרפאה בת הקיסר. כיון שראה הקיסר כן, אמר להון להם: שאילו שאלו, בקשו כשכר על רפואת בתי מתוך אוצרותי כל מה דאית לכון למישאל שיש לכם לבקש. ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו והכניסם לגנזיו שיקחו משם כל מה שהם רוצים. אשכחו מצאו שם את ההוא איגרא אותה אגרת, צו שלש הגזירות הללו, שקלוה וקרעוה לקחוה וקרעוה.

22 ומעירים בעקבות סיפור זה: והיינו וזהו ההסבר למה שמוצאים אנו במקום אחר שאמר ר' אלעזר בר ר' יוסי לפני חכמים כי אני ראיתיה את הפרוכת בית המקדש בהיותי בבית אוצרותיו של הקיסר בעיר רומי, והוו עליה כמה טיפי דמים, שראה אותה ר' אלעזר כאשר נכנס לבית אוצרותיו של הקיסר.

23 א משנה הפיגול זבח שחשב עליו הכהן בשעת עבודתו לאוכלו שלא בזמנו הראוי והנותר לאחר זמן אכילתו — אין מצטרפין זה לזה. וטעם הדבר, מפני שהן שני שמות איסורים לאוים נפרדים. השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת — אין הם מצטרפין זה עם זה לשיעור שיש בו כדי לטמא. ודברים אלה אמורים אפילו לענין צירופם לטמא בטומאה של הקל שבשניהן, כגון שיצטרף בשר השרץ החמור שאין בו כשיעור טומאה, לבשר הנבילה הקל שאין בו שיעור טומאה, להשלים לשיעור כזית.

24 ב גמרא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנו במשנתנו שאין הפיגול והנותר מצטרפים זה לזה לשיעור שלם אלא לענין טומאת הידים של הנוגע בפיגול ובנותר, דמדרבנן שכן מדברי סופרים היא טומאה זו. אבל לענין חיוב מלקות על אכילה שיעור כזית משניהם גם יחד — הריהם מצטרפין, שכן איסור האכילה הוא מן התורה. דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה בדינו של הנותר מן הקדשים "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" שמות כט, לד, ומובן הכתוב — שכיון שנפסל קודש זה, הריהו באיסור אכילה, ומכאן למדנו כלל לדינם של כל הקדשים שנפסלו בכל דרך כי כל שבקדש פסול כל קודש שנפסל, בא הכתוב לאוסרו באיסור תורה וליתן לא תעשה על אכילתו.

25 ג משנה האוכל שנטמא באב הטומאה והריהו ראשון לטומאה ולד הטומאה, והאוכל שנטמא בולד הטומאה, והריהו שני לטומאה — מצטרפין זה עם זה, אם היה כל אחד מהם פחות משיעור כביצה המטמא, לשיעור שלם לטמא בטומאתו של הקל שבשניהם, כלומר, בטומאת השני לטומאה. כל האוכלים מאכלים הטמאים מצטרפין זה עם זה, לפסול הגוייה גוף האדם של האוכל מהם, אם אכל מכולם גם יחד בשיעור כבחצי פרס. וכן מצטרפים לשיעור

26 כבמזון שתי סעודות הנדרש לעירוב תחומין. וכן לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין, שאין המאכלים הטמאים מטמאים אלא בשיעור זה. וכן לשיעור כגרוגרת, שהוא השיעור המחייב לענין הוצאת שבת מרשות לרשות. וכן לשיעור ככותבת כתמרה לחיוב האוכל כשיעור זה ביום הכפורים. וכן כל המשקין הטמאים מצטרפין זו עם זו, לפסול את הגוייה, שהאדם השותה בכדי שיעור רביעית הלוג מכולם גם יחד בשיעור זה, פסול מעתה לאכול בתרומה עד שייטהר, ופוסל את התרומה במגעו. ולהתחייב על שתייה בשיעור כמלא לוגמא לוגמיו ביום הכפורים.

27 ד גמרא תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: מה טעם מצטרפים הראשון לטומאה עם השני לטומאה? — מפני שאפשר לשני לטומאה שיעשה ראשון לטומאה. ותוהים על כך: ומי קא עביד והאם עושה שני לטומאה את שנוגע בו ראשון לטומאה? הא הרי דבר זה לא אפשר! שכן הנוגע בשני אינו אלא שלישי!

28 אמר רבא, הכי קאמר כך אמר, זו כוונת המשנה: מי גרם לשני לטומאה? לאו האם לא זה הראשון לטומאה שטימא אותו?! ולכן, קשורים הם זה לזה, אף לענין שיצטרפו להשלים לשיעור טומאה. רב אשי אמר באופן זה את כוונת המשנה: גם הראשון לטומאה וגם השני לטומאה, הריהם לגבי ביחס לשלישי לטומאה — בני חדא ביקתא אינון בית אחד הם, כלומר, שהשני והראשון לטומאה נלמדים מכתוב אחד. ומשום כך מצטרף הראשון לשני.